החלטה בתיק רע"א 4187/12 - א'

1.            מונחות לפני שתי בקשות: בקשת רשות ערעור, ובקשה למתן צו מניעה זמני עד להחלטה בבקשת רשות הערעור (להלן: בקשת הסעד הזמני). ברקע - החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.4.2012 (ת"א 25204-06-11).

2.            בעלה לשעבר של המבקשת (להלן: הבעל) רכש מגרש בשכונת גילה בירושלים, ובנה עליו בית (להלן: הנכס). הנכס נרשם בעירייה ובמנהל מקרקעי ישראל כיחידת מגורים אחת. בפועל, הנכס מחולק לשלוש דירות נפרדות, שבאחת מהן מתגוררים המבקשת ובעלה (להלן: הדירה). באוקטובר 1991 משכן הבעל את זכויותיו בנכס לטובת משיב 1 (להלן: הבנק), כנגד פירעון הלוואה שנטל. הבעל לא עמד בתנאי הפירעון, והבנק ביקש לממש את הבטוחה.

           בשנת 1996 הגישה המבקשת המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובה ביקשה להצהיר כי היא הבעלים של מחצית הנכס, וכי אין לבצע כל פעולה משפטית בנכס בשל חובות בעלה (ה"פ 259/96). ביום 30.11.1997 ניתן פסק דינו של בית המשפט. נקבע כי המבקשת אכן זכאית למחצית מכלל נכסי בעלה, ובכלל זאת למחצית מן הנכס, אולם מזכויות אלה יש לנכות את חובות הבעל. המבקשת ערערה על פסק הדין לבית משפט זה (ע"א 7442/97). הערעור נדחה, תוך שהודגש כי שיתוף נכסים כולל גם שיתוף בחובות.

           ביום 21.6.2005 נחתם הסכם לחלוקת הנכס בין המבקשת לבעלה. בין היתר נאמר שם כי המבקשת תקבל את הדירה בשלמותה, ולבעלה לא יהיה כל חלק בה. בחודש יולי 2005 נחתם הסכם נוסף, במסגרתו מכרו המבקשת ובעלה את אחת משתי הדירות הנותרות בנכס (שבו, כאמור, יש שלוש דירות) לידי משפחה אחרת.

           במקביל, במסגרת הליכי ההוצאה לפועל בהם נקט הבנק, הוצא צו לפינוי המבקשת מן הדירה שבנכס. על רקע זה הגישה המבקשת, ביום 15.6.2011, תובענה לבית המשפט המחוזי בירושלים. במסגרת זאת התבקש בית המשפט להצהיר כי למבקשת יש זכויות בלעדיות בדירה, וכי המשכון שיש לבנק על הנכס לא חל על דירתה. המבקשת טענה כי היא בעלת מחצית הזכויות בנכס, ומכיוון שכך, על מנת לממש את המשכון - היה על הבנק להגיש נגדה תובענה, או לחלופין לתבוע את פירוק השיתוף בנכס. עוד טוענת המבקשת שהיא ובעלה חתמו על הסכם עם הבנק, ובו התחייב הבנק בין היתר לוותר על המשכון. טענה חלופית היא כי בפני ראש ההוצאה לפועל תלויה ועומדת בקשתו של הבעל לבטל כליל את הליך המימוש בטענת "פרעתי". יחד עם התובענה הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני, שיאסור על הבנק לממש את זכויותיו בנכס או לחלופין ישהה את תוקפו של צו הפינוי, עד להכרעה בתובענה העיקרית.

           ביום 5.4.2012 ניתנה בבית המשפט המחוזי ההחלטה בבקשה למתן צו מניעה זמני. נקבע כי סיכויי התובענה העיקרית להתקבל - קלושים, וזאת מבלי להכריע באופן סופי בגוף התובענה. זאת משום שבעניינה של המבקשת ניתנו בעבר שני פסקי דין חלוטים, של בית המשפט המחוזי (ה"פ 259/96) ובית המשפט העליון (ע"א 7442/97). בשניהם נקבע כי זכויותיה בנכס כפופות למשכון של הבנק. באשר להסכם ויתור החוב, הרי שאין לכך ולו ראשית אסמכתא בכתב (הגם שמדובר בהסכם ויתור משכון שטעון מסמך בכתב). באשר לטענת "פרעתי", הרי שהמקום הראוי לבררה הוא בלשכת ראש ההוצאה לפועל ולא במסגרת ההליך דנן של בקשה לסעד הצהרתי. המסקנה היא כי לטענותיה של המבקשת אין סיכויי הצלחה כלל ועיקר, ואלו אינן עומדות בתנאי הסף הנדרש למתן סעד זמני - היינו סיכויי הצלחה לתובענה העיקרית. באשר למאזן הנוחות, נקבע כי גם אם תתקבל טענת המבקשת במלואה - היינו, שזכויותיה בדירה הן נקיות מכל שעבוד - עדיין יהיה צורך למכור את הנכס כולו. זאת משום שמדובר ביחידה אחת, שאיננה ניתנת לפיצול. משכך, מתן הצו הזמני ישיג למבקשת אך ורק דחייה של מועד מכירת הנכס. אשר על כן נקבע כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לזכותו של הבנק.

3.            על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור. לשיטתה, שגה בית המשפט קמא בכך שנתן החלטה בעלת אופי של פסק דין, בשלב מקדמי של ההליך ומבלי ללבן את כל הראיות עד תומן. כן נטען שמאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתה, משום שהיא אישה מבוגרת שהכנסותיה מועטות, בעוד שלבנק לא יגרם נזק מובהק אם יידחה הפינוי מן הדירה. אי מתן הצו עלול ליצור מציאות שבה פסק הדין יהיה חסר כל נפקות, שכן הבנק יממש את הליכי ההוצאה לפועל ויפנה את המבקשת מדירתה. טענה נוספת היא שבית המשפט קמא התעלם מעובדות שהובאו לפניו בכל הנוגע לפירעון החוב בידי הבעל.

           יחד עם הבר"ע הוגשה, כאמור, גם בקשה למתן צו מניעה זמני. טענותיה של המבקשת במסגרת בקשת הסעד הזמני - זהות לטענותיה במסגרת בקשת רשות הערעור. אשר על כן, ולנוכח נסיבות העניין, מצאתי לנכון להכריע בבקשת רשות הערעור לגופה.

4.            בקשת רשות הערעור - כשמה כן היא. אין היא מהווה ערעור בזכות. על המבקשת להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין אינו מחייב זאת. ברם, התמודדות עם מארג השיקולים המיוחדים המעצבים את הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בטרם יעניק רשות ערעור, איננה נחוצה בענייננו. זאת משום שהתוצאה עולה מהעובדות שהוצגו אף על ידי המבקשת.

           המסגרת הנורמטיבית למתן סעד זמני קבועה בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984: בית המשפט רשאי ליתן את הסעד אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, בקיומה של עילת תובענה. כמו כן על בית המשפט להביא בחשבון את מאזן הנוחות, קרי: הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני, לעומת הנזק שייגרם למשיב או לאדם אחר אם יינתן הסעד הזמני. במקרה דנא, בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי יש לדחות את בקשת הסעד הזמני: ראשית, קיימים סיכויים קלושים לכך שתתקבל התובענה העיקרית של המבקשת. שנית, מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת הבנק (הוא הנתבע בהליך העיקרי). זאת מכיוון שגם לו תתקבל טענת המבקשת, היא התובעת בהליך העיקרי, הרי שיהיה הכרח למכור את הנכס כולו לשם מימוש המשכון. מכאן מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את הבקשה לסעד זמני. בכך מתמקדת בקשת רשות הערעור שלפנינו.

           במישור העקרוני, החלטת הערכאה הדיונית בשאלת הסעד הזמני איננה חורצת את גורל התובענה העיקרית. אמת, הבקשה מחייבת את בית המשפט - בין היתר - לגבש חוות דעת ראשונית אודות סיכויי התובענה. על מנת להעריך נכונה סיכויים אלו - חובה על בית המשפט לעיין בטענות הצדדים לגופן, לבחון את המחלוקות שנתגלעו ולהתבונן בעיקרי הראיות. כך היא מצוות המחוקק, כפי שנגזר מתקנה 362. שומה על בית המשפט להקפיד על כך שהכרעתו בבקשה לסעד זמני - לחיוב או לשלילה - לא תאיין את הצורך בהמשך ניהול ההליכים. יש לזכור כי הענקת הסעד הזמני איננה מחייבת את קבלת התובענה, ושלילת הסעד הזמני איננה מחייבת את דחיית התובענה. מדובר בשלב מקדמי: טרם נשמעו כל טענות הצדדים. טרם נפרש מלוא חומר הראיות. טרם התלבנו המחלוקות עד תומן. ההכרעה בבקשה לסעד זמני מתחשבת בסיכויי התובענה, כפי שאלו נראים לבית המשפט בנקודת הזמן הנוכחית, ובהם בלבד. אין בהכרעה כזו כדי לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט בהמשך הדרך, בבואו להכריע לגופה של התובענה העיקרית.

           אף במקרה דנן לא חרג בית המשפט קמא מחובתו זו. עיון בהחלטה מלמד כי בית המשפט המחוזי נזהר מלהכריע לגופה של המחלוקת בין הצדדים, ולא גזר את דינה של התובענה לשבט או לחסד. במקום זאת התמקד בית המשפט אך ורק בבחינת סיכויי התובענה, כפי שאלו נראים כעת. כך, אכן, ראוי היה לנהוג.

           אוסיף כי, אף לגופה של ההחלטה, אינני סבור שהיה מקום להיעתר לבקשת הסעד הזמני. בקשתה של המערערת למתן פסק דין הצהרתי נידונה - ונדחתה - לפני מספר שנים בפני בית המשפט המחוזי. נקבע כי זכויותיה בנכס אינן "נקיות", אלא כפופות למשכון שהוטל עליהם לזכות הבנק. פסק דין זה אושר בבית המשפט העליון. על פני הדברים מדובר בקביעה משפטית חלוטה, "מעשה בית דין" העומד על מכונו מזה מספר שנים. כעת הגישה המבקשת תובענה חדשה לבית המשפט המחוזי, אשר הסעד המבוקש בה משמעו לכאורה היפוך פסקי הדין החלוטים. לטענתה, מאז שניתנו פסקי הדין החלוטים חל שינוי מהותי במצב הדברים העובדתי - הסכמת הבנק לוותר על המשכון, ופירעון החוב בידי הבעל. טענות אלו יתבררו לעומקן, במידת הצורך, במסגרת ההליך העיקרי. אולם בשלב המקדמי בו אנו מצויים, היינו: בקשה למתן סעד זמני, השאלה היא מהו הסיכוי לכך שטענות אלו תתקבלנה. ונדמה שהסיכויים הם אכן קלושים: בפני בית המשפט קמא לא הונחה עד כה ולו ראשית ראיה לויתור מצד הבנק על המשכון. כמו כן, נראה לכאורה שטענת הבעל כי פרע את חובו לבנק - עודנה מתבררת בפני הערכאה המתאימה, היינו בלשכת ראש ההוצאה לפועל. לנוכח סיטואציה זו, נמוכים הסיכויים כי המבקשת תצליח לבסס את טענתה ולהפוך את פסקי הדין החלוטים לכאורה שניתנו זה מכבר בעניינה. ואדגיש שוב, למען הסר ספק, כי אינני מכריע בתובענה העיקרית לגופה. האמור לעיל מתייחס אך ורק לסיכויי קבלתה של התובענה, כפי שאלו נראים בנקודת הזמן הנוכחית, ולנוכח התשתית שנפרשה עד כה.

           ראוי לעמוד על חשיבותה של הדרישה לסיכויי תובענה. לשונה המדויקת של תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי - שכותרתה "בקשה לסעד זמני" - היא: "אם שוכנע [בית המשפט] על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה". הדרישה הראייתית איננה מעמידה רף גבוה. אך הרף קיים. הסיבה לכך היא שהצד המבקש את הסעד הזמני עותר להכרעה משפטית בשלב הראשוני, טרם נפסק הדין. ישנם מצבים המצדיקים התערבות כזו. אך אל יתפלא צד המבקש סעד זמני כי עליו לפחות להוכיח סיכוי מינימאלי להוכחת תביעתו. בענייננו, כאמור, ההפך הוא הנכון. העניין כבר נדון בבית המשפט העליון, ונקבע כי לצד הזכויות יש חובות. המבקשת לא נתנה מענה לעניין זה. נותר מצב של דרישה ללא תשתית ראייתית מספקת. הווה אומר: אף אם אניח כי כפותיו של מאזן הנוחות מעוינות, או אף נוטה יותר לעבר המבקשת - בהעדר התשתית הראייתית, המחויבת בשלב זה, לא ניתן להעניק את הסעד הזמני המבוקש.

           משמע, אף אם אקבל את הסתייגות המבקשת שיש מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי לפיה מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת הבנק - לא די בכך כל עוד לא עמדה המבקשת בנטל הראייתי הנדרש, שאיננו גבוה בשלב זה. משכך, אף אינני צריך להידרש לסוגיית זהות הסעד בין הסעד הזמני המבוקש לבין הסעד הקבוע המבוקש בתובענה העיקרית.

           סיכומו של דבר, במקרה שלפנינו, דעתי היא כי אין מקום להעניק רשות ערעור. צדק בית המשפט קמא בדחותו את הבקשה למתן סעד זמני. זאת לנוכח הסיכויים הנמוכים במיוחד לקבלת התובענה (מבלי להכריע בה כמובן באופן סופי), ומבלי להידרש לשאלה האם צדק בית המשפט קמא בעריכת מאזן הנוחות. לפיכך יש לדחות את בקשת רשות הערעור שלפנינו. כתוצאה מכך, מתייתר הצורך לדון עוד בבקשה הנוספת שהוגשה לבית משפט זה - היינו בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

5.            אשר על כן, דין בקשת רשות הערעור - כמו גם הבקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בבקשת רשות הערעור - להידחות. המבקשת תשא בהוצאות משיב 1 בהליך זה בסכום של 13,500 ש"ח.

           ניתנה היום, ח' סיוון התשע"ב (29.5.2012).